משה
יעל אונטרמן
עייף אני עייף
זקן מגמגם עם זקנקן
עירום
ריקנות שכזאת
אפילו
"כשאהרן ואני אמרנו "ונחנו מה
עדיין
,הייתי ישות
...היתה לי חיות יותר מעכשיו
אני עולה להר נבו
אני רואה את הארץ
המקוללת המיוחלת הלוטפת העוטפת
הבלתי ניתנת להשגה
כלתי בתולה - ואני מת
עומד, רואה, בחוץ,
כמו ילד ששולח את ידו לגעת בזהב
כל חיי בעצם הייתי בחוץ, חריג
עברי בארמון מצרי
כועס, מודחק, מפונק.
עוד מעט הוא ימית אותי, כאן, לבד
האדם תמיד מת לבד,
אבל אני חייתי לבד
גלמוד בודד
יחיד
איזה מיתת נשיקה או משהו כזה
מה זה משנה?
מאה ועשרים שנה - ומה?
מחר ישכחו אותי, הכבשים הלא שותקים
ענו קראו לי - בעצם קראתי לעצמי
פרדוקס שכזה.
מה זה ענו?
מנותק, פחדן
בתחפושת מוסרית?
הנצחת החולשה
האיומה הקיומית?
לא הייתי איתם,
ריחפתי באספקלריא שלי
נכוותי מזוהר, התפנקתי מזיב, נהיתי עוור
הרסתי את חייה - ציפורה
הייתי חתן דמים למולות
חתן משמים לכלולות
"של נעליך מעל רגליך" הוא אמר
"והם לא יאמינו לי" עניתי
לא שלתי את הקליפה מליבי, ריחפתי
ועכשיו...עלי לכתוב "וימת שם משה עבד ה’”
אני כותב בדמי
אך ממשיך ומשלים ספר
בעוד מאות שנים יתווכחו, פלסף
מי כתב את המילים האלה?
איך בן-אדם כותב לאחר שהוא מת?
כל חיי הייתי מת
.וכתבתי יצירה לא שלי